למה להפסיק לתת לילדים פסק זמן ולשלוח אותם לחדר?

אתם מההורים, שבכל פעם שלילד יש התקף זעם אומרים לו : "אתה יכול להתנהג כמו שאתה "אוהב"

אבל כל עוד אתה עושה את זה בחדר שלך" …. ושולחים אותו ?

הורים שולחים את ילדיהם להתקרר, להפוך למתורבת יותר ואז לחזור למשפחה ואני מברכת רק על אי שימוש במכות.

כי להיות לבד בחדר, לצרוח מה שיותר חזק כדי שישמעו כמה הוא נסער זה רק כדי להעניש את ההורים על הנידוי ובעצם לא עוזר,

כי הרי לאף אחד באמת לא אכפת (זה מה שהילד חושב). וכשהילד חוזר למשפחה, אתם אומרים לו "שלום מותק", "נרגעת?"

ובעצם הילד שלכם היה על רכבת הרים ולבד !!!!!

ואני מבינה שההורות היא קשה, והורות מתסכלת, אבל זה עוזר?

ולא רק שזה לא עוזר, זה פוגע בנפשו של הילד.

זמן קצוב, לעתים קרובות הופך את הילדים ליותר כועסים ומשאיר אותם אפילו פחות מסוגלים לשלוט בעצמם או לחשוב על מה שהם עשו.

הילדים ממוקדים יותר במידת המשמעות של הוריהם שהענישו אותם. 

וכשאני שומעת שגננות ומורים עושים את זה אני נחרדת ויחד עם ההורים מסלקים את התופעה הזאת.

* פסק זמן יכול לתת לילדים הרגשה שהם דחויים, לא ראויים לאהבה, והם פוחדים באמת.

* פסקי זמן יכולים לעורר את הפחד האוניברסלי מפני נטישה בייחוד בגילאים צעירים (ד"ר לורה מרקהאם)

* ילדים צריכים להיות בטוחים שיטפלו בהם ולא יעזבו אותם ולא משנה מה.

בעוד שההורים יודעים שלעולם לא יתנו לשום דבר לקרות לילדים שלהם,

הילדים לא יודעים את זה. וגם אם אתם אומרים להם את זה, הרי זה לא מתיישב עם השליחה לחדר.

* שיתוף פעולה מנותק הוא לא בהכרח דבר טוב. כאשר הורים מדווחים כי הילד שלהם לא נראה מוטרד על ידי שליחתו ממרכז המשפחה,

זה בהרבה מקרים חיבור פגום עם ההורים וחוסר תקשורת.

(ד"ר דניאל סיגל, בעל שם עולמי, מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה, ועמיתו ד"ר טינה פיין ברייסון)

זה חיוני לרפא את החיבור עם הילד, לשחזר אמון, תוך יצירת אקלים עבור הילד ולאפשר לו להביע כאב, או כעס.

ותחשבו איך אתם רוצים שהיחסים של הילד שלכם יהיו בעתיד? טורקים דלת והולכים, מטאטאים מתחת לשטיח ולא מדברים,

לא מדברים על רגשות, ועל ההתנהגות בעקבותיה ????

אז מה אנחנו יכולים לעשות במקום לשלוח את הילדים שלנו מעלינו לחדר שלהם ?

שלב 1 : לעזור ולא לשפוט
כשהילדים שלנו מתנהגים בצורה לא מקובלת, אל תגיבו "אני לא מוכן לדבר אתך עם ההתנהגות הזאת" תדמיינו שזו "תאונה".

תארו לעצמכם פרמדיק צועק על נהג שיכור שיש לו שברים בכל הגוף "אני לא אעזור לך. זה מגיע לך!"

שלב 2: לתת לילד אות
אולי הדבר הקשה ביותר לעשות כאשר הילד שלך מתנהג ככה זה לתת לו לדעת שאתה עדיין אוהב אותו.

אז אפשר להגיד "אני רואה שאתה מאוד כועס, ואני רוצה לעזור לך" זהו אות לילד שההורה הוא המבוגר שדואג לו,

שההורה מבין אותו והכי חשוב שהוא לא מאוכזב ממנו.

שלב 3: להרגיע.

לפני שהילדים יכולים לחשוב על ההתנהגות שלהם או על הבעיה, הם צריכים להיות רגועים.

כל ילד נרגע אחרת. עבור חלק, הקבלה שלנו עוזרת, אחרים צריכים נחמה פיזית ואילו אחרים עשויים להזדקק למרחב,

בידיעה שאנחנו קרובים כאשר הם מוכנים לדבר.

שלב 4: לפתור את הבעיה ולהיות יצירתיים

ישנן דרכים רבות לפתור בעיה. תעזרו לילד לפתור אותה. כל דבר שהוא יחליט הוא יעמוד בו ואתם תסמכו עליו.

הורות אינה מדע, זוהי צורת אמנות. החשוב הוא להבין את הילד ואיך הוא חושב, סובלנות, להיות רגיש לילד ולתת לו כבוד.

אם נשנה את הגישה ל"זמן" במקום "פסק זמן" הכל יראה אחרת.

רוצים לגדל ילדים ברוגע ובנחת? הצטרפו לאתגר.