גם בכי זו תקשורת מקרבת
כשהילד שלנו נפגע פיזית ובוכה, אנחנו נספק נחמה. אם הילד שלנו מביע כאב רגשי באמצעות בכי כמעט כולנו ממהרים להרגיע.
אם הילד שלך בוכה בכי מזויף, אם הוא עושה סצנה בציבור, אם זו הפעם ה – 50 שהוא בוכה היום,
אם הוא בוכה בגלל שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה, אלו מצבים שצריך לטפל בהם.
בכל מצב אני מנחמת את ילדי, וזה לא פינוק (אין דבר כזה) זה חשוב להתפתחות הרגשית שלהם והפסיכולוגיה שלהם.
ילדים הם יצורים קטנים עם רגשות גדולים מאוד – רגשות שהם באמת לא יודעים איך לשלוט
(החלק במוח השולט ברגשות אינו מפותחי במלואו) בהם לעתים קרובות. בכי הוא הדבר היחיד שהם יודעים לעשות כאשר הרגשות האלו
מציפים אותם. התעלמות, בושה, או השתקת ילד בוכה, בעצם אומר לילד שאת הרגשות שלו הוא צריך לבלוע או להסתיר.
אני מאמינה שרגשותיו של כל ילד – גם אם קשים, מטרידים, או קולניים – צריכים להילקח ברצינות.
ילדים צריכים לקבל ניחומים על ידי האנשים החשובים ביותר בחייהם, אלה שיש להם את הכוח הגדול ביותר להשפיע עליהם,
הוריהם או דמויות ההורים. לא רק לנחם תינוקות או פעוטות. גם כאשר ילדים גדולים יותר, הם לא תמיד יכולים לעצור
ולמיין את הרגשות שלהם. הרגשות שלהם יכולים להתגבר עליהם, ולעתים קרובות, הרגשות הגדולים האלה באים
כמו דמעות ולפעמים קולות רועשים, זועמים. זה לא תפקיד ההורה לנתח איזה סוג של עצב, אכזבה, או כעס הם חווים.
זה לא המקום להגיד אם רגשות מסוימים או מצבי ביטוי של הרגשות שלהם הם בסדר או מוצדקים. התפקיד שלנו הוא להקשיב,
לקבל ולעזור לילד את מה שהוא מרגיש וללמד אותו כיצד לעבד את רגשותיו בצורה יעילה,
כדי שיוכל להרגיש טוב יותר. הבכי עצמו אינו התנהגות פסולה – זהו שחרור של רגש
גם בכי זו תקשורת וכשנהיה שם בשביל הילד, זו תקשורת מקרבת.
להרגיע את הילדים כאשר הם בוכים לא אומר שאתה מאפשר לקבל את מה שהם רוצים.
זה אומר שהם מסוגלים "להוציא את הרגשות שלהם החוצה" ולהמשיך הלאה.
זה אומר שהם לומדים שאתה הורה שאפשר לסמוך עליך, שאתה מבין אותם בכדי לעזור להם להבין את הרגשות שהם מחזיקים
בלבם כל הזמן. כשילד מגיע לבגרות עם מקום בטוח עבורו הוא יוכל להיות פתוח ולחלוק את רגשותיו,
לתקשר וליצור קשרים תקינים. אם לא נוכל לכבד את האכזבה של ילד בן 6 שלא קיבל סוכריה על הבוקר,
אם לא נוכל לכבד את הכעס והעצב של ילד בן 12 שהחברים לא הפתיעו אותו ביום הולדתו
לאן תגיע ההתפתחות הרגשית שלו?